‘מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחורה בכל כחו’ (ליקוטי מוהר”ן ח”ב סימן כד).
כולנו מכירים מאמר זה, ומשתדלים לקיים את הנאמר בו, אך מדי פעם אנו נופלים ממנו לעצבות, מחמת איזו טרדה איזה מקרה מצער פגיעה או נסיון אחר.
אמנם רבינו מגדיר את העצבות באופן אחר לגמרי ממה שאנחנו מכירים “עצבות הוא מדה רעה מאד” (ליקוטי מוהר”ן סימן קנה).
במשפט הפותח של המאמר – ישנם שני חידושים: א. העצבות היא מדה. ב. היא מדה רעה מאד.
העצבות היא “מדה”, כלומר, היא איננה תוצאה ממקרים שקרו לאדם, אלא היא תכונה ומדת הנפש שנמצאת בו.
ומבאר שם רבינו כשם שכל דבר בעולם מורכב מארבעה יסודות-ארבעה תכונות: אש, רוח, מים, עפר; כך גם הנפש מורכבת מארבעה תכונות: אש, רוח, מים, עפר. תכונת ה”עפר” שבנפש בה יש את מדת ה’עצבות’, וכן יש בה את מדת ה’עצלות’.
הנפש הוא כח החיוני שבאדם. “כי הדם הוא הנפש” – הנפש הוא הכח החיוני שבאדם. כלומר, ממה הנפש חיה? הרי לא קל לסחוב את החיים, אך כשיש דבר מעניין להתעסק בו, שמעניין אותי ושמושך אותי – יש כח להתגבר על הכל ולסחוב את החיים, זה נקרא כח החיוני שבנפש.
ובכח החיוני שבנפש יש ארבעה תכונות, שבשבילה הנפש רוצה לחיות וסוחבת את החיים: אש, רוח, מים, עפר.
יסוד ה”אש” שבנפש – הוא כח הגאווה והכעס שיש באדם. כמו שהאש עולה – כך הבעל גאווה מתנשא. וכמו שהאש מתחממת – כך האדם כועס ומתחמם, “עלה עשן באפו”, הכעס זה החום. כשאדם מתגאה יש לו סיפוק וחיות מזה, הוא ידרוס את כולם כדי שיוכל להיות מעל כולם. גאווה – היא ההרגשה שאני למעלה, שאני מעל כולם. כעס – זה אש בוערת. אדם חי מכעס, הוא מחפש סיבות לכעוס, כדי שיוכל להביע ולבטא את כעסו כי הוא פשוט חי מזה, זה יסוד האש בנפש.
יסוד ה”רוח” שבנפש – הוא דברים בטלים ותולדותיהם: לשון הרע, ורכילות. דהיינו כל מה שאדם רוצה לעשות רוח; לדבר ולברבר, על פלוני ועל אלמוני. כל הסקרנות, וכל התככים הפוליטיים – הם תכונת נפש; זה מעניין אותי, אני חי מזה. זה בא מיסוד הרוח שבנפש.
יסוד ה”מים” שבנפש – הוא תענוגים שהנפש מתענגת מענייני תאוות עולם הזה, אדם חי מזה, יש לו חיות וסיפוק ממילוי צרכי גופו, זהו יסוד המים בנפש.
יסוד ה”עפר” שבנפש – הוא עצבות ועצלות כאמור. זו תכונת נפש, אני חי מזה. אני הולך להיות עצוב כדי להרגיש טוב עם זה, כי כעת אני מסתגר בפינה שלי, פורק מעלי כל עול, שהרי ‘כעת אני עצוב’, ‘כעת אני בדיכאון’, ‘אני לא יכול לזוז’ – כך אדם אומר לעצמו או אומר לאחרים. זהו סוג של חיות הנפש.
אדם יכול להפוך, שכל הארבעה יסודות-ארבעה מדות – יהיו בקדושה, שלא יהיו לו שום מדות רעות ותאוות רעות, אלא כולם יהיו בקדושה. אבל בינתיים, כל זמן שאדם עדיין לא השתחרר מהיסודות שנמצאים בצד השני, אז יסוד העפר מוציא תכונת נפש של העצבות. כלומר, אדם עצוב זה תכונה בנפש, שמחמתה הוא מחפש סיבות להיות עצוב.
זוהי הנקודה הראשונה שרבינו מחדש: עצבות זו תכונה. כל אחד מבין שגאוה זו תכונת נפש, וכן תאוה לאוכל היא תכונת נפש – לא צריך משהו מסויים שיגרום לזה. אך העצבות נראית כ’תוצאה’ של משהו – קרה משהו, ולכן הוא עצוב יום-יומיים-שנה-שנתיים. אך לא! זו כן תכונת נפש. זה סוג של משיכה שיש לנפש להיות עצוב. כי עי”ז הוא פוטר עצמו מהתחייבות ומעול.
הדבר השני שרבינו מלמד, הוא שהתכונה הזו היא מדה רעה מאד; היא מזיקה לאדם, מפריעה לבניה של האדם, ולכל הפעילות של האדם.
למדנו א”כ שני דברים: עצבות זו תכונת נפש – להיות עצוב, להסתגר בתוך עצמו, וזה רע מאד – בכל שטחי החיים זה רק עושה רע. אין תוצאות טובות מהמדה הרעה הזו.
בתורה זו רבינו מלמד כיצד להשתחרר מזה. לא למצוא דרך איך לא יהיו הסיבות שבגללם אנשים בדרך-כלל עצובים, אלא איך למרות הסיבות – נוכל להיות בשמחה. שהסיבות הללו לא יגרמו להיות עצוב, אלא נדע איך להתמודד עם כל מצב בחיים בלי ליפול לעצבות, כלומר: בלי להשתמש בתכונת הנפש השלילית הזאת של ‘להיות עצוב’.
קוראים לזה ‘ארך אפיים’ כלומר ‘סבלנות’, שזה אומר: אני מקבל את הכל, מסתדר עם הכל. אדם כזה הוא האדם המצליחן ביותר, המאושר ביותר, כי אין שום מאורע שיכול לגרום לו להיות עצוב. אך הכל מתחיל מההבחנה שזו היא תכונה, כי אז אפשר ללמוד איך להתמודד עם התכונה הזו, ואיך להינצל ממנה.
