ענין המגיפה מבואר בכתבי האריז”ל (שער הכוונות דרושי תפילת השחר דרוש ג ובשער היחודים פרק יג) שכידוע בבריאת העולם הוריד השי”ת לעולם אורות גבוהים מאד, ואז המשיך ענין המכונה ‘שבירת הכלים’ וירדו אורות אלו למקומות הנמוכים כדי שיאיר בהם אור השי”ת, חלקם עלו בשעת הבריאה ואת השאר אנו מבררים בכל יום עד שיושלמו כל הבירורים ויבוא משיח צדקנו, וזה עיקר עבודת האדם בכל יום, לברר נצוצות אלו בתפילה בתורה במצוות ובדברי הרשות.
אבל כשיש הרבה ניצוצות שנפלו ועוד לא נתקנו עי”ז נעשה מגיפה רחמנא ליצלן, כי ע”י נפילה זו נפרד שם הוי”ה מד’ המילויים שלו, ונשאר גימטריא נג”ף (כי ארבע מילויים של שם הוי”ה הם בגימטריא ע”ב, ס”ג, מ”ה, ב”ן והם אותם האורות שירדו לעולמות התחתונים, וכשתסיר מכל אחד מהם שם הוי”ה ישאר מ”ו, ל”ז, י”ט, כ”ו, והוא בגימטריא נגף רח”ל).
וביאור הדברים העולה ממה שכתב רביז”ל (ליקו”מ סימן יט ועוד), שעיקר החסרון והצרה היא כשלא מאיר שמו ית’ בנצוצות הקדושים שירדו לעולם, על כן השי”ת שולח מגיפה בעולם ועי”ז נעשה תיקון זה, אבל ברחמיו יתברך הוא שולח אותה על גוי הארצות, כמו שנאמר “ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו” (תהלים מז, ד), היינו שהשי”ת שולח את בדבר בעמים תחת ישראל, כמו שפירש רש”י שם ‘יתן דבר בעובדי כוכבים תחת נפשנו להיות חמתו מתקררת בהם ואנו נצולים’.
לכן השי”ת שולח מגיפה על הגויים ובזה נעשה טובה לישראל, שאותם החלקים שלא תוקנו מתתקנים ע”י שהגויים האלה מתים, ולכן נג”ף הוא שם קדוש, כי אותו השם הוא נגוף למצרים ורפוא לישראל (כמובא בזוה”ק בא לו.), כי הוא מפריד את הקליפות הקשים, ועי”ז נמשך תיקון לניצוצות הקדושות שנפלו ואין להם תיקון.
וביאור הענין בדרך עבודה, כי הנה מבואר בכתבי האריז”ל שהשי”ת ברא את העולם בדרך שהוא מעורב טוב ורע כדי שהאדם יתקן אותו, ובסדר תיקון זה נתגלגל העולם בכמה דרכים אבל הוא היה בחושך ועדיין לא נתגלה בו הטוב, עד שבא אברהם אבינו וגילה את אלקותו בעולם, ואחריו יצחק ויעקב שכל אחד מהם גילה את אלקותו בדרך אחרת וכך הם תיקנו את העולם במלכות שד”י.
אבל עדיין היה חלק גדול שהיה חסר בתיקון העולם, היה צריך לברר חלק גדול מהנצוצות הק’ שעדיין היו חסרים תיקון ועל כן ירדו אבותינו למצרים, ‘ערוות הארץ’ (בראשית מב, ט), מקום הטומאה הכישוף והכפירה שם תחת יד פרעה ירדו אבותינו לברר נצוצות נמוכים מאד.
כדי לברר נצוצות אלו הוריד אותם השי”ת אל מ”ט שערי טומאה, “וימררו את חייהם בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה”, ובארו בזוה”ק שלא יכלו לברר את האמונה הק’, האמונה אותה קיבלו מאבותיהם היתה מעורבת ועמומה.
עד שבא זמן הגאולה וגילה ה’ את זרועו בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל, וכמו שנתבאר לעיל מהזוה”ק שכל מכה שהטיל השי”ת על מצרים היה רפואה וישועה לישראל, והם התעוררו ממנו ליראת ה’ לחיים (עיין ליקוטי הלכות, הלכות בכור בהמה טהורה ד).
וכשם שהיה בימים ההם כך הוא בזמן הזה, כדי לברר את הנצוצות הק’ מוריד השי”ת את האדם לעומק העולם הזה, שיש בו הרבה טוב אבל הוא מכוסה ובכל דבר יש משיכה לרע, לתאוות, לישות, להרגשה של רוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה.
כי באמת העולם הוא כולו ניסים נפלאות, הכוכבים השמש והירח, הדומם צומח, הכל ניסים, וכולו אומר שירה להשי”ת ומעורר תענוג לפניו, המלאכים אומרים שירה, וכל העולם מלא שיר ושבח, ניגון נפלא מאד שמגלה את מציאות ה’ בציור כזה שאפשר לדעת ממנו מהשי”ת, אבל הכל מכוסה בכח המדמה שנמצא בלב האדם, שהשי”ת הטל על העולם חן של שקר, חן שפרוס על הבריאה, ותחת אשר יראו ‘שמים המספרים כבוד א-ל’, ‘ירח וכוכבים אשר כוננת’, וכשיראה את הבריאה יתעורר לראות ‘מה רבו מעשיך ה’ כולם בחכמה עשית, מלאה הארץ קנינך’, במקום זה הוא רואה סתם שמים שאינם מראים מאומה, שמש זורחת עננים באים והולכים וכל הבראה סתומה וחשוכה.
ובמקום זה הוא עיקר עבודת האדם, להתבונן בעולם בהסתכלות של אמונה, בהסתכלות שמעוררים הצדיקים, בהסתכלות אותה קיבלנו מאברהם אבינו שכשראה את העולם התבונן מיד מי הוא בעל הבירה, מי ברא את כל אלו ולאיזה תכלית ברא אותם (בראשית רבה לט, א), ואף על פי שהעולם מכחיש מציאות זו והאדם נופל ממנה מיד אבל זו היא עבודתו לחזור מיד לאמונה זו, ולהמשך בכל רגע חזרה להשי”ת.
ובפרט בעת הזאת שהעולם מלא במזיקי עלמא, שמפילים את האדם ליראות נפולות כאילו הכל תלוי בהשתדלות ובזהירות, בכל שעה הוא שומע את הנעשה בכל העולם כמה מתים במגיפה את הנעשה במדינות רחוקות וקרובות וכאילו הכל תלוי בחיידקים בזהירות ובשאר סיבות של טבע.
מובן שכל אחד צריך להזהר בכל דרכי הזהירות, וגם פעמים שהוא צריך לדעת מהנעשה בעולם, אבל ידע שדבר זה אינו התכלית אלא עירוב של טוב ורע שצריך זהירות רבה לברר אותו ולא ליפול ממנו לכפירות ושאר מזיקי עלמא.
ואם נכנס בלבו איזה הרהור של הסתרה זו, מיד יתעורר בתשובה לנקות את עצמו ממנו, כאדם הנוגע בדבר שיש לו חשש שמא נדבק בו איזה וירוס שמיד הוא מטהר את עצמו ממנו, רוחץ את ידיו ועושה כל השתדלות להזהר ממנו.
זה עיקר ביעור חמץ, שלא להחמיץ את מוחו במחשבות של עולם הזה, גם אם הוא נצרך לחשוב מחשבות של הסתרה או שבאו עליו מחשבות אלו, לא יחמיץ בהם את מוחו אלא יגער בהם (כמבואר בליקו”מ סי’ ה עיי”ש).
ואז בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, בשעה שהמאכל המונח לפנינו אינו מאכל גשמי אלא מיכלא דמהימנותא (מאכל של אמונה), אנחנו יכולים להעביר את אור האמונה מדור לדור להמשיך לעולם הזה את האמונה שנדע שהשי”ת גאל אותנו ממצרים, מתחיל בגנות ומסיים בשבח, אנו מספרים מירידת ישראל לרשותו של ארמי אובד אבי, לגלות מצרים לחושך העולם, אבל גם אז ‘היו ישראל מצויינים שם’ אנחנו לא שייכים לזוהמה זו באמת אנו חלק אלו-ה ממעל ונשלחנו להסתרה זו רק כדי לתקן אותה, אבל אנחנו לא חלק ממגיפה זו.
וכך אנו מספרים מדור לדור שהשי”ת מאיר בכל חושך וזוהמה, גם בזוהמת מצרים ירד השי”ת וגילה זרוע עוזו באותו ובמופתים עד בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה’ מארץ מצרים, ולא באותו הדור בלבד, אלא בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו בטומאת מצרים והקדוש ברוך הוא שולח לנו צדיקים ומצילנו מידם, עד שיתקיים בנו מהרה מאמר הכתוב “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”, אכי”ר.
(נערך מתוך שיעור)
