הסיפור שלי התרחש לפני כארבע שנים. בני בכורי, ילד מוכשר וחכם, החל לפזול החוצה ולרעות בשדות זרים. מעלם חמודות וירא שמיים, הפך אט אט בני את עורו, שינה את מלבושיו, החל לזלזל בקיום המצוות, ובאופן כללי סטה מדרך הישר. אין לי מילים כדי לתאר את גודל הכאב ועוגמת הנפש שדבר כזה גורם להורים. לילות ללא שינה, ימים מלאי דמעות, וכאב תמידי שמלווה בכל רגע ורגע משעות היממה. בוקר אחד, לאחר שבני חזר הביתה בשעות הלילה המאוד מאוחרות, כשאין לי מושג איפה ועם מי הסתובב, נכנסתי לבית הכנסת השכונתי כשאני מרגיש שכלו כל הקיצים. לא אוכל לסבול עוד את התנהגותו.
הייתי חסר אונים ומיואש ללא שום תקווה. לא היה לי מושג מה אני יכול לעשות עוד כדי להחזיר את בני למוטב. מיואש התיישבתי על ספסל בבית הכנסת הריק, כשאת עיני תפס ספר שהיה מונח על השולחן. ליקוטי מוהר”ן קראו לו. אינני חסיד ברסלב, והיה לי מושג קלוש מאוד אודות הספר בו נתקלתי.
פתחתי אותו, לא היה לי משהו יותר טוב לעשות, ובאורח פלא נפתח לי הספר בתורה רפ”ב. לכם, כחסידי ברסלב, המילים רפב אומרים המון, אך לי לא היה מושג. התחלתי לקרוא, ומרגע לרגע נדהמתי יותר ויותר ממה שקראתי. ”צריך האדם לחפש ולבקש ולמצוא בעצמו איזה מעט טוב… ואפילו הוא רשע גמור…”
הרגשתי שהקב”ה ראה את עוניי ואת מצוקתי, ומשמיים שלח אלי תשובה.
בהחלטה ברורה החלטתי ליישם את הנאמר על בני, ולהתחיל לראות בו את המעט טוב, למצוא את הנקודה הטובה, לפארה ולרוממה.
לא, לא התרחש נס פלאי. התהליך היה ארוך, המשימה הייתה קשה. אך היום, ארבע שנים אחרי, כשבני אברך כולל מצטיין, נשוי והקים בית חרדי וחסידי כשר למהדרין, אני יודע שהרגע הזה, הרגע בו נתקלתי במקרה בליקוטי מוהר”ן, הוא הרגע שהחזיר את בני למוטב.
