שני מצוות מצינו בחג הפסח ושניהם תלויות בפה, ‘סיפור יציאת מצרים’ ו’קדושת האכילה’, כי מצות אכילת מצה ארבע כוסות הם מצוות התלויות באכילה, ואף ביעור חמץ עיקרו הוא במאכל דווקא, וחמץ שאינו ראוי לאכילה הקילו בו כמה דברים (עיי’ או”ח סי’ תמב סעי’ א ועוד), ובפרט קרבן פסח שיש הרבה מצוות באכילתו ובדרך אכילתו.
נמצא שהמצוה והתיקון של חג הפסח עיקרה תלוי בפה, וכמובא (שער הכוונות דרושי הפסח דרוש ג) שעל כן נקרא חג הפסח על שם ‘פה-סח’, שהוא מרמז על תיקון הפה והדיבור.
לשם מצת מצוה
ועל כן קודם שאופים את המצה חייב לומר ‘לשם מצות מצוה’, ובזה מקיים את מצות “ושמרתם את המצות”, נמצא שהקדושה חלה רק ע”י הדיבור.
וגודל התיקון הנעשה ע”י דיבור זה מבואר בחתם סופר, שאף על פי שאכילת שבת גבוהה מאד, כמובא בליקוטי מוהר”ן שכולה אלוקות כולה קודש, מכל מקום באכילת שבת הקדושה היא ע”י האכילה, אבל החלה עצמה היא חלה כמו שהיא, אלא שכשאדם אוכל אותה בשבת, היא נהפכת לאור אלקי, אבל בפסח חל קדושה באכילת מצה. וכנודע שרביה”ק תפס מצה ואמר ‘כשאוחזים מצה ביד, אוחזים אלקות ביד’. ואנ”ש אמרו שזו לא היתה מצה מהודרת במיוחד, אלא מצה פשוטה ועליה אמר רביז”ל דיבור נורא כזה, כי גם מצה פשוטה עושים לשם מצות מצוה.
כתוב בתהלים (מ, ט) ‘ותורתך בתוך מעי’, ופרש”י ‘כל מאכלי על פי תורתך הוא’, כלומר, כשאדם אוכל ע”פ תורה במחשבה של קדושה, אכילתו היא כאכילת שבת, שהאכילה היא קדושה, אך עדיין המאכל עצמו אינו דבר קדוש במהותו, אבל המצה היא כתפילין שהוא חפצא של קדושה, כשאדם רוצה להשבע בבית דין בנקיטת חפץ, הוא נוקט מזוזה או תפילין, כך יש קדושה של מצה. וכשאומרים לשם מצות מצוה חל קדושה על המצות.
והענין מבואר בספר החרדים שבכל אבר שבאדם תלויים כמה וכמה מצוות, ועל ידם האדם מקדש את אותו האבר, ושם הוא מונה כמה מצוות התלויות בכל אבר, כגון תפילין מצוותם ביד ובמח, ציצית בכל הגוף, ד’ מינים מצוותם בידיים, סוכה ומקוה האדם נכנס בהם בכל גופו, וכך פסח הוא קדושת הפה, וזהו ‘פה סח’, שהפה צריך לדבר שבחים של הקב”ה. גם בכל יום מצות ק”ש הוא בפה, אבל בפסח יש לנו מצוה ‘פה סח’.
והנה כתוב בספה”ק שבליל הסדר עושים סדר לכל השנה, הוא הכנה לאכול בקדושה וטהרה כל השנה, כי כשזוכים פעם אחת לקדושת אכילה באמת, זה משפיע על כל החיים.
כמובא בספה”ק שעל לילה קדוש זה נאמר ‘לילה כיום יאיר’, ליל הסדר קדושתו כמו יום, לילה שמאיר באור נפלא ואת אותו האור נוכל להאיר בלבנו לכל השנה. כמו שאמר רבינו ‘מי שטעם יין הונגרי כבר לא יטעה את עצמו’, כלומר כשטועמים פעם אחת יין הונגרי, טעם פעם אחת מה זה נקודת הצדיק, הרשימו הזה מאיר בו כל החיים, כך כשאוכלים בקדושה בליל הסדר, זה נותן קדושה לכל השנה.
ויש להוסיף שאכילת מצה היא הכנה לקבל את התורה בשבועות, כי הנה התוספות (כתובות קד.) מביאים מהמדרש שעד שהאדם יתפלל על דברי תורה, יתפלל שלא יכנס אכילה יתרה לגופו, ואמרו חז”ל ‘לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן’, והעוגות מצות שהוציאו ממצרים היה בהם טעם מן, ובאר הרמ”ק שיש ג’ סוגי אכילה. א. עוגות מצות שהוציאו ממצרים, היו מקמח פשוט אלא שהיה להם טעם מן. ב. מן שירד משמים לארץ והיו כל הטעמים, ג. לחם אבירים אכל איש, אכילת אותיות דקדושה, מה שמשה רבינו אכל בשמים.
ויש לבאר שאותם עוגות מצות שהוציאו ממצרים וטעמו בהם טעם מן, היינו בחינה שליל הסדר הוא סדר לכל השנה, כי תמיד כשאדם נזכר איך ישב בליל הסדר ואכל מצה, באיזו דביקות, באיזו התעוררות, ואיך הידר שיהיה מצות מהודרות בזריזות ושלא יתפחו ולא יבאו לידי חימוץ, ע”י מחשבות אלו יזכה לאכול כל השנה בקדושה וטהרה.
וכמובא בנועם אלימלך איך יצייר אדם לעצמו אכילה בקדושה, שיחשוב שהוא נמצא בירושלים בבית המקדש, ואוכל תרומה או קרבנות ‘תאר לעצמך שאתה כהן, איך תאכל את הקרבנות בביהמ”ק, באיזה דביקות. כך תאכל את שאר האכילות’.
נמצא שזכרון אכילת המצה מסייע ללימוד התורה לכל השנה, וזה מה שאמרו חז”ל שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן. כלומר שאנחנו אוכלים אכילה בקדושה, והאכילה הזאת מסייעת לנו בתורה. שאנו לומדים תורה של פסח, שנדע איך לאכול המצה. כשם שיש ללמוד שו”ע לדעת איך לדקדק באכילת מצה. וזה שרש”י אומר ‘ותורתך בתוך מעי, שאכילתי ע”פ תורתך’, כלומר כשאדם לומד שו”ע ולדעת איך לאפות את המצה, איך להפריש תרומות ומעשרות, לא הולך סתם לאכול, אלא לומד הלכות זרעים, לדעת איך לזרוע שלא יהיה כלאים וערלה וכו’, הלימוד התורה שלומד, הוא כדי לדעת איך אח”כ לאכול הפרי.
ויש לרמז שזה ענין ברכת האילנות שתיקנו חז”ל לברך בימי ניסן, שאנו מברכים את השי”ת שברא את כל העולם כולו כדי להנות בהם בני אדם. כשאדם מברך ברכה זו הוא מגלה כבוד שמים בעולם, שכל התכלית של החנויות פירות וירקות וכו’, הכל ‘לכבודי בראתיו’. ומעלת ברכת האילנות כשרואים את האילן בתחילתו כשמתחיל ללבלב, ומגלים בברכה זו, שהקב”ה מלך העולם ברא אילנות ליהנות בהן בני אדם, שלא נקח את ההנאה לעצמינו להנות מעץ יפה, אלא להעלות את זה להשי”ת. וזה מברכים עוד לפני שיצאו פירות, אלא מתחילת לבלובו.
