אחד המתנות היקרות שנתן לנו השי”ת הוא הדיבור, הדיבור, אינו דבר נוסף לאדם, אלא הוא הוא גדר האדם. “כי גדר האדם הוא הדיבור” (ליקוטי מוהר”ן ח”ב, עז). ואם בסתם אדם הוא כן, הרי שאצל ה”אדם” האמיתי, הלא הוא בר ישראל – כל גדרו וגילוי קדושתו הוא הדיבור. שכן “נפשות ישראל יוצאות מעולם הדיבור”.
וסוד הדבר הוא: נפשות ישראל, הם אלו שמגלים מלכות ה’ בעולם, ומשכינים את שכינתו בתחתונים. ודבר זה נעשה בכח הדיבור הקדוש. “והדיבור הוא בחינת מלכות, כמו שאמר אליהו: ‘מלכות פה’. ובחינות שכינה גם כן”. שכן, על ידי הדיבור הקדוש שבני ישראל מדברים, בתורה ותפילה ועבודת ה’, הרי הם מגלים מלכותו ושכינתו בעולם.
וכל כוחו של היהודי ללחום את מלחמת גילוי מלכות ה’ בעולם הוא רק באמצעות הדיבור. כי הנה, בעולם הזה ישנם מלחמות גדולות ועצומות בעניין גילוי מלכותו יתברך, כי הקליפות לוחמים מאד עם כל מי שרוצה להמליך את ה’ ולהשכין שכינתו בתחתונים. ועיקר הכח להילחם עמהם ולנצחם, הוא רק בכח הדיבור הקדוש, שהוא בעצמו סוד המלכות דקדושה.
כי “עיקר כח מלכות דקדושה, שהוא בחינת מלכות משיח, הוא על ידי הדיבור בבחינת ‘מלכות פה’. כי המלך מנהיג כל מלכותו רק על ידי הדיבור, וכל ניצחון של המלכות דקדושה שהוא מלכות משיח, הוא על ידי הדיבור” (השתפכות הנפש, צה).
וממי אנו למדים זאת? מדוד המלך! אשר הוא מלך ישראל האמיתי, מלך המשיח, והוא – כל כוחו היה – הדיבור!. “וזה בחינת כל ספר תהלים שיסד דוד המלך, עליו השלום, שהוא שורש מלכות משיח, והיה לוחם מלחמות השם כל ימיו בגשמיות וברוחניות, וניצח כולם על ידי הדיבור פה, דהיינו על ידי ריבוי תפילות ותחנונים ושירות ותשבחות בלי שיעור, עד שכלל כולם ברוח קדשו בספר תהלים הקדוש. ועל כן זכה באמת למלכות נצחי, שהוא מלכות משיח” (שם).
וממנו ילמד וכן יעשה כל בר ישראל, החפץ לנצח במלחמתו ולגלות מלכותו יתברך. כי “צריך כל אדם, אפילו במדרגתו השפלה, לידע ולהאמין שבוודאי הוא מנצח הרבה על ידי כל דיבור ודיבור של שיחה והתבודדות וכו’ שאומר. כי זהו ניצחון נצחי שנשאר לעולמי עד ולנצח נצחים. ואם יהיה חזק בזה, שעד שתצא נפשו ממש יעסוק בזה, יהיה איך שיהיה ויעבור עליו מה – בוודאי ינצח המלחמה בחסדו הגדול” (שם).
ומעתה, בין נבין, שכשהיהודי מרגיש שקשה לו לדבר דיבורי תורה ותפילה, וקשה לו לפרש שיחתו לפני השם יתברך – אין זה רק קושי גרידא. אלא כל סוד המלכות והשכינה נמצאת עכשיו אצלו בגלות. “וזהו בחינת ‘גלות השכינה’, שהדיבור שהוא בחינת השכינה, בגלות. ונתאלם, כמו שכתוב נאלמתי דומיה”. כי מאחר שכל גילוי מלכותו ושכינתו בעולם הוא באמצעות הדיבור הקדוש, הרי שכשהדיבור קשה עליו, נמצאת השכינה בגלות ואינה יכולה להתגלות!
ועוד כח שיש לדיבור מבאר רבינו במקום אחר (ליקוטי מוהר”ן עח) שהדיבור הולך עם האדם לכל מקום בו הוא עומד, אפילו למקומות המטונפים, והוא כאם ההולכת עם בנה לכל מקום שהוא הולך, וכמו שנאמר “כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד”, היינו שאפילו בכל מקום שהוא מונח, אם יתחזק גם שם לדבר איזה דיבור קדוש של תורה ותפלה והתבודדות, יכול מיד להזכר מהשי”ת, “שכל זמן שיש בו הדיבור של השי”ת, שהוא הדיבור דקדושה, זה הדיבור אינו מניח אותו להיות נשכח מהשי”ת, כי הדיבור זוכר ומזכיר אותו להתחזק בהשי”ת במקום שהוא”.
וזה הוא סוד קדושת חג הפסח, שאנו עומדים לקבל אותה מחדש, בשבוע הבעל”ט. קדושת “פה סח”; להוציא את הדיבור מהגלות, שנוכל להתחיל מחדש לפתוח את הפה, ולדבר דיבורים קדושים, לגלות על ידם מלכות ה’ בעולם.
וכן ביום שבת הגדול, אשר בשבת זו נהגו בזמן רבינו להפוך את השולחן, וגילה רבינו סוד מנהג זה, שמאחר שהשולחן הוא סוד הדיבור לכן “בשבת הגדול שאז הוא קודם יציאת מצרים, אזי הוא בחינת הפיכת השולחן; שמרמזין שהדיבור היה בגלות מצרים, עד שזכינו ליציאת מצרים בפסח, ואז יצא הדיבור מן הגלות בחינת פה סח” (שיחות הר”ן, פח).
כי אכן, זוהי עיקר גאולת האדם, שזוכה לגאול את דיבורו, ולפתוח פיו לשוח לפני ה’ בתורה ותפילה והתבודדות, אשר עי”ז מנצח כל המלחמות ומגלה מלכותו ית’ בעולם.
