ימי השובבי”ם הם ימים של תיקון, והתחדשות בעבודת ה’.
בשבועות אלו קוראים הפרשיות של יציאת מצרים וקבלת התורה, על כן ‘הקריאה מעוררת הזמן’, ומתעורר מחדש הכח של היציאה מהגלות וההתחדשות בקבלת התורה, וממילא אפשר לתקן כל הפגמים.
כדי לגשת לימים האלו באופן הנכון, עלינו להבין מה בעצם יש לנו ‘לתקן’, איך מתקנים את זה, מה זה דורש מאתנו למעשה, והאם זה דבר מעשי השוה לכל נפש. ואז נבין מה אנו יכולים לזכות בימים אלו – עם מעט רצון, ועוד טיפה מאמץ.
‘תיקונים’ – מה עניינם
עצם העניין הנקרא “תיקון” טעון ביאור. הלא אנו מאמינים בכח התשובה, וא”כ כאשר אדם נכשל חלילה, הוא עושה תשובה מיד ומתכפר לו, ותו לא מידי. ולכל היותר – הרי יום כיפור מכפר על הכל, א”כ כבר תוקן הכל ביום כיפור שעבר, או מקסימום ביום כיפור הבא. מדוע אם כן צריך ‘תיקון’ מיוחד?
עניין זה קשה בעצם על כל סדר התיקונים שגילה האריז”ל והקדמונים, שרובם ככולם מבוססים על תעניות וסיגופים שצריך לעשות על כל חטא ופגם [כגון: על כעס – קנ”א תעניות; על מוקצה בשבת – מ’ תעניות, וכן השאר], וכן בדברי רבינו מובא הרבה ‘תיקונים’, והמפורסם שבהם “תיקון הכללי” מדוע חסר כל זה?
התשובה לכך מבואר בדברי האריז”ל בעצמם. כשאדם פוגם ח”ו, הוא פועל בבת אחת שני דברים; הראשון – עצם מה שעבר על רצון ה’, שע”ז מגיע לו עונש ומשפט, והשני – פגם בהמשכת האור כראוי; וכאשר עושה תשובה – הן אמנם שאת החלק הראשון הוא תיקן, וניצל מן העונש, אבל עדיין צריך לתקן את החלק השני, ולהמשיך בחזרה את האור שנפסק – ולזה צריך תיקון מיוחד.
נפש רוח ונשמה
נרחיב מעט בביאור העניין: כל אדם מורכב מחיצוניות ופנימיות. החיצוניות הוא ‘הגוף’ והפעולות החיצוניות שהוא עושה; והפנימיות הוא ‘הנשמה’ וההרגשות והמחשבות והרצונות שנמצאים בפנים.
אם נדייק יותר, גם הנפש והרוח והנשמה – הם חיצוניים ביחס לחלק פנימי יותר שיש באדם, שהוא הנקודה הפנימית האמתית והמהותית שלו; נקודת יהדותו, נקודת ה’יחידה’ שלו, נקודת ה’כתר’, נקודת האין סוף, ה’חלק אלוק ממעל’ כביכול שנמצאת בקרבו.
כלומר – ה’נקודה’ הכי פנימית ואמתית של האדם היא החלק שבו הוא מאוחד עם השי”ת, ומאיר בו אור עצום ונשגב של אין-סוף; הוא זה שמחיה את האדם, הוא זה שממלא את האדם בשמחה, והוא זה שמציף את האדם בתענוג אמתי שאין דוגמתו. אלא שהצורה להגיע לזה ולגלות את זה – הוא ע”י ה’לבושים’, שהם הנפש והרוח והנשמה של האדם, שעניינם: ה’מעשים’ ה’דיבורים’ וה’מחשבות’ שלו, שאם עושה אותם כראוי – אזי ה’אור’ הפנימי הנ”ל מתגלה בתוך ה’כלים’ החיצוניים הללו.
נמצא שבכל מצוה שאדם עושה – במעשה, דיבור, או מחשבה – הוא מחזק ומגדל את הנפש-רוח-ונשמה, ומתגלה בהם יותר ויותר אור ה’, וכך האדם גודל ומתעלה, ומתקדם יותר ויותר לקראת גילוי הנקודה הפנימית שלו. וממילא זוכה להרגיש יותר הנעימות והאור שבה. ולהיפך, כל פגם שאדם פוגם – במעשה, דיבור, והגרוע ביותר: במחשבה – הוא פוגם את הנפש-רוח-נשמה, ומעכיר ומעבה אותם, עד שהם מסתירים ממנו את האור הפנימי של הנקודה הפנימית שלו, את הנקודה האלוקית שנמצאת בקרבו; וממילא הוא מרגיש רחוק, חשוך, כבד ועצוב. חסר אור וחסר חיות, ללא תענוג וללא טוב אמתי.
וכאשר הוא עושה תשובה – הוא אמנם זוכה למחילה וסליחה, וניצול מהעונשים שיש על כל עבירה. אך עדיין נשאר בתוך החושך שיצר לעצמו ע”י סתימת ועכירת הנר”נ שלו. ואינו יכול לשוב ולהאיר בקרבו את האור הפנימי של נשמתו. לשם כך אנו זקוקים לכל ה’תיקונים’ האמורים, היינו התעניות והסיגופים המבוארים באריז”ל ובקדמונים, שעל ידם, מזככים מחדש הנפש-רוח-ונשמה, ומתחברים מחדש אל האור שהיה מכוסה ונסתר עד הנה.
עבודות קשות
ומה למעשה? הרי אין בידנו כח לעשות את התעניות והסיגופים המבוארים בספרים [ובפרט הסיגופים שהיו נהוגים בימי השובבי”ם, ראה בספר ‘יסוד ושורש העבודה’ ועוד], וגם מבואר בפירוש בדברי רבינו בכמה מקומות שלא להוסיף תעניות מלבד תעניות חובה. כאן זקוקים אנו להבין מהי מהותו של ‘התענית’, ועל ידי זה נוכל להבין מהו ‘התחליף’ שכן שייך עבורנו, שעל ידו נגיע לאותה תוצאה.
בליקוטי מוהר”ן (ח”ב סימן פו) מבואר שהצורך ב’עבודות קשות’ כגון סיגופים ותעניות הוא רק מחמת חסרון אמונה, אבל מי שיש לו אמונה בשלמות – אינו זקוק לעבודות קשות, ויכול לעבוד את השי”ת בכל דבר.
וביאור העניין: כאשר האדם ‘מתוקן’, והפנימיות שלו מחוברת עם החיצוניות [ה’אור’ הפנימי עם ה’כלים’ החיצוניים] – אזי בכל דבר שהוא עושה בעולם, במחשבה דיבור ומעשה, הוא ממש עובד את השי”ת. ואפילו בדברים שאינם מצוות מפורשות, כגון אכילה, שינה, משא ומתן, וכל עסקי העולם – בכולם הוא עובד את השי”ת, מאחר שכל תנועה שלו מקושרת לנקודה הפנימית שהיא ה’חלק אלוק ממעל’ שיש בו, שהיא נקודת האמונה.
ורק כאשר יש פירוד ביניהם, ואין הפעולות החיצוניות מקושרות לנקודה הפנימית, אזי כל הדברים שעושה – בפרט דברי רשות שאינם מצוות – הם כביכול ‘סתם’ דברים, ואין בהם עבודת ה’, ואם כן עליו ‘להתענות’, דהיינו להימנע מכל אותם דברים של אכילה והנאות העולם, מכיון שהוא אינו עובד בהם את השי”ת. וכשהוא מתענה, אזי ע”י התענית או הסיגוף, הוא מזדכך ומחבר שוב את החיצוניות אל הפנימיות, וממילא שוב אינו זקוק לעבודות הקשות הללו, ושוב יכול לעבוד את השי”ת בכל דבר, כשכל דבר הופך להיות מצוה ועבודת ה’.
נמצא לענייננו. אמנם איננו מסוגלים לתעניות ועבודות קשות, וגם איננו צריכים לעשות זאת, אך יש בידנו להתעסק בשורש העניין, והוא: להגביר את האמונה הקדושה, ולהתחיל להאמין ולחשוב איך השי”ת נמצא בכל דבר, וממילא איך כל דבר – במחשבה דיבור ומעשה – הוא ממש עבודת ה’, וזה גופא הוא תיקון הנפש. ולזה זוכים ע”י התקשרות לצדיק, תפילה, התבודדות, ואמירת תהלים –שהם דברים השייכים אלינו, ובימים אלו עלינו להתחדש בהם ביותר.
ולמעשה, בוודאי אין שום חסרון לעשות כל אחד מהעניינים המבוארים בספרים הק’ לעשות בימים אלו; הן לימוד ברציפות, והן אמירת סליחות ותיקונים וכדו’, ואפילו סיגופים קלים וכיוצא, ובפרט מה שנהגו להימנע מדבר מן החי; אלא שצריך לידע, שכל העניינים הללו אינם התיקון, ומי שחושב שהם התיקון – לא הבין באמת מהו תיקון, ולאיזה תיקון הוא נצרך, וממילא גם לא יגיע לתיקון; אלא התיקון הוא כח הצדיק, וכל אלו העניינים הם רק ‘מסייעים’ לזה, לזכך הנפש והרוח והנשמה – שיוכלו להתחבר מחדש לאור הנשמה ולחיות חיים טובים של גאולה.
